ערב יום הכיפורים תש"ף

סיפור קצר מוקדש לאחי הקטן, סרן חנוך סנדרוב ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, לכל מי שלחם במלחמה ההיא, אלה שלא חזרו ואלה שחזרו בגופם, אך נפשם עדיין מתייסרת בכאב, שלא ייתם.

 

אליהו (  שם גנרי )

כאשר, אחרי דקות ארוכות של שקט מבורך, נשמע לפתע קול איוושה דקה, היה אליהו בטוח שרוח היא שהסיטה את הוילון הלבן והשקוף , שחיפה על דלת היציאה הרחבה אל הגינה. אלא שתיכף למחשבה הזאת, האווילית, כפי שאמר לעצמו, הבין שכנראה נמנם לרגע על הכורסה בסלון, קלט את כוס הוויסקי הריקה למחצה, שהמתינה על השולחן לעוד רגעים של עונג, והספיק ללחוש לה, ללא קול, אהובתי , אהובתי את, לפני שהתעורר ממש בידיעה, שהמחשבה על וילונות ורוחות הייתה מעין הרהור של חלום. הדלת הייתה נעולה, מוגפת בפני כל רוח ושומרת עליו מכל משמר. השעה הייתה שתיים, בצהריי היום של חודש אוקטובר הסגרירי, והבית היה שקט. בשעות אלה אשתו נמלטת אל שנת הצהרים שלה בקומה השנייה, ואליהו הושיט את ידו אל הכוסית, נזהר לשמור על השקט, כדי לא להעיר אותה שלא תתחיל שוב עם התלונות שלה, וממילא מה היא תורמת לי וסקס אין כבר שנים, ולא שאני מסוגל בגילי, אבל לפחות משהו, ארוטיקה בלי חדירה. קראתי שיש דברים כאלה, והיא כלום, ומה זה שוב הרעש המוזר הזה, שבכל זאת נשמע כמו רוח. אליהו מסיט את מבטו אל הדלת שמאחוריו. הוא קופא. ברכיו רועדות. טיפות שתן מלחלחות את תחתוניו. פחד מוות. שלושה גברים צעירים עומדים שם. צמודים זה לזה. נשענים על הוילון . מתבוננים בו. מבטם נראה לו בוטח. אולי אפילו מחויך משהו. אליהו עוצם את עיניו. אז ככה מרגיש אלצהיימר. עכשיו זה ברור. כבר כמה חודשים אני שם לב לכך שאני מתחיל לשכוח. בעיקר שמות. של אנשים. של מקומות. ועכשיו פתאום הזיות. שלושה בחורים בסלון. אליהו נושם נשימה עמוקה. אומרים שזה עוזר. כמה נשימות ואולי החיזיון יחלוף. הוא פוקח עיניים. הבחורים עדיין שם. עכשיו הוא רואה ששלושתם לובשים מדים. חיילים. וגם רובים יש להם, והם אוחזים בהם ברישול. לא מאיימים. ובכל זאת, עוד כמה טיפות של שתן. למה יש להם רובים? ומאיזה סוג לכל הרוחות? תת מקלעים, נראה לי, אבל מיושנים. כאלה שכבר מזמן יצאו משימוש בצה"ל. בזה אני מבין. ברור. מי אם לא אני. ופתאום הוא שומע קול. אנושי. צעיר. קולו של אחד מהחיילים. זה לא אלצהיימר אלי. הוא אומר. אנחנו באמת כאן. באנו לביקור. יותר נכון, מוסיף החייל שלידו, קפצנו לביקור. ביקור? ואיך הם יודעים על מה חשבתי? משהו מחריד קורה לי. משהו שלא מהעולם הזה. שלושת החיילים צוחקים. עכשיו אתה מדבר. אומר חייל אחד. משהו שלא מהעולם הזה. ואחד מהם מוסיף, ממש לא מהעולם הזה. אפשר לשבת? אליהו עוצם עיניים. אולי כשאפקח אותן יחלוף התעתוע. ייעלם. זה לא יכול להיות אמיתי. בטח המתח של הזמן האחרון. כנראה הראיון ההוא בטלוויזיה. למה בכלל הסכמתי להופיע? ידעתי שהמראיין הזה יקרע אותי. עשרות שנים עברו, והוא, כאילו זה קרה אתמול. שאלה, ועוד שאלה, ואפילו לא מקשיב לתשובות.

שלי. חרא של טיפוס. תפר לי תיק. החליט מראש שאני אשם. אני, כן? כאילו הייתי שם לבד. כאילו לא הקרבתי את כל החיים שלי בשביל המדינה המחורבנת הזאת... אליהו פוקח את עיניו. לאט. החיילים עדיין שם. נדמה לו שהם נראים קצת פחות נינוחים. אפשר שאדוני יזמין אותנו לשבת? גם הקול פחות מנומס. והידיים קפוצות על הרובים. אליהו מנסה לקום. פיק ברכיים קל. הוא צונח אל הכורסה. זה יעבור. אמרתם שאתם רוצים לשבת? ברור. למה לא? באתם לביקור אתם אומרים. בטח עייפים מהדרך ....הנה שבו פה, על הספה. מולי. תראו, ספה מאד נוחה. רכה כזאת . ו..גם מאד יקרה. מאד. בסגנון ארט דקו, אתם מבינים, כל הבית ככה. הרהיטים, השידות, האהילים. הכל. חלק מהם עתיק וחלק וינטאג'. זה הטעם של אשתי. קונה ביוקר, ואחר כך אליהו תיזהר לא ללכלך, אליהו שפכת מיץ על השולחן. החיים לא קלים. אתם יודעים... לא, אנחנו לא יודעים. אין לנו מושג איך זה, החיים, אומר אחד החיילים, תוך ששלושתם מתרווחים על הספה. חוש הומור דווקא יש להם, מציין אליהו לעצמו, תשתו משהו? תודה. יותר מאוחר, עונה חייל אחד. לא בוער. חברו מתחיל לצחוק. היית צריך להגיד לו, לאלי, שעכשיו כבר לא בוער. שכבר בער ובער עד שנשרף לגמרי. בער עד שכבר לא היה מה להציל. אליהו נע באי נוחות. על מה הם מדברים בכלל? הוא מתמקד רק בצמד המילים "יותר מאוחר". בא לי רק שיעופו לי מהעיניים, והם אומרים שישתו משהו, אבל יותר מאוחר. כלומר, מדובר בביקור ארוך. ואפילו לא שאלתי אותם איך הצליחו להיכנס. ומה זה משנה? הם כאן, וחשבתי שבאו רק לרגע. לשאול משהו אישי. למשל, איך הצלחתי כל כך בחיים. כל הצעירים הולכים היום לסדנאות כאלה. איך להצטיין, איך להצליח, התמקדות בעצמך...אבל למה הם שותקים? שיגידו כבר משהו. יושבים על הספה, הנשק בין הרגליים. לא הניחו אותו על השטיח. אפילו לאחר שהתרווחו, הם אוחזים בו. רעד קל חולף בגבו של אליהו. צמרמורת. אולי הנשק טעון? אולי אפילו דרוך? כי אחרת...ואיך יכולתי להיות שווה נפש כל כך, רגוע, כאילו כלום. כאילו כל יום נכנסים חיילים אל הסלון של הבן אדם...ועוד עם נשק. אבל עכשיו אני קולט אותם. איש זקן. והם שלושה. וצעירים. אליהו נדרך. מה עושים? עיניו תרות סביב בזהירות. איפה הטלפון הנייד? חייבים לפעול, ומהר. רק לבטל את התור לרופא. זה מה שאגיד להם. לבטל לכבוד הביקור. ולמה שלא יאמינו לי? הרי לכל איש זקן יש תור לרופא בכל רגע נתון. זה מה שהם יחשבו. ואז אטלפן ל.... לא, אלי, אל תחשוב על זה אפילו. הוא שומע מכיוון הספה. הקול רגוע, ועם זאת חד. ושוב, והפעם יותר לאט: אל תחשוב על זה אפילו, אלי ....ובתוך שנייה מרגיש אליהו שהוא מאוים. הלב מאיץ פעימות. הפחד מייבש את הגרון. הוא מכחכח...משהו לא טוב קורה פה, מה לא טוב? זוועה ! ומי יודע מתי זה ייגמר, ואיך? קח לגימה מהוויסקי, גבר. אומר לו החייל. תירגע. רעיון טוב. אליהו מושיט את היד אל הכוסית. מנסה לייצב את הרעד הקל. גבר הם אומרים. גבר. חיוך קל בזווית הפה, הוא אוחז את הכוסית ומערה אל תוכו את המשקה כולו. בלגימה אחת. גבר. אולי גם אתם רוצים מהוויסקי הזה? הוא שואל את החיילים. סינגל מאלט. מהסוג הכי משובח שיש. וכמובן הכי יקר. בעניינים האלה אני לא מתפשר. לא לא. וגם אשתי ככה. נוסעים לחו"ל? המלון הכי טוב. יוצאים לבלות? המסעדה הכי טובה. השף ההוא, השף הזה....אתם יודעים, החיים היפים. לא אלי, אנחנו לא יודעים. אין לנו מושג איך זה, החיים, אומר אחד החיילים. את זה כבר אמרנו לך. והשני אומר, בעצם, למה שלא נטעם? החיים היפים, אתה אומר? איך קראת לזה, סינגל מה? סינגל מאלט. אומר אליהו ומוחה במהירות עווית קלה של זלזול. חייבים להיות זהירים. ערניים. לשמור על אווירה טובה. מי יודע עם מי יש לי עסק. נראים בני למעלה מעשרים. מילואימניקים כנראה. ומשכבות מוחלשות. סינגל מה...פחחחח.. ואולי בכלל לא חיילים? אולי מחופשים לחיילים? שוד מזויין. עכשיו הבנתי. קיבלו מידע על הכספת, התכשיטים, ואיפה אשתי כשצריך אותה? כבר הייתה אמורה לקום. לעזור לי לשם שינוי. בהתחלה עוד הייתה עוזרת. מקשיבה. אפילו מסאז'ים הייתה עושה לי. בעיקר בגב. והיה סקס, והיו דיבורים. אליהו שלי, אליהו פה אליהו שם. ועכשיו יש חשבון בנק ויהלומים ורכוש ואין זיקפה ומי צריך את אליהו. מי צריך אותך, אלי? אני, מחייך אליו החייל וקם מהספה. הרובה בידו האחת. איפה הבקבוק של הסינגל? אבל רק קצת. לחמם את העצמות...פחחחח... הרי לא באנו לכאן סתם. יש סיבה. יש תכנית. ופעם, אני זוכר, שתיתי משהו. ברנדי נדמה לי....והייתה קצת סחרחורת. וחמימות בחזה. נעימה. מחזקת. זה היה ביום הולדת שמונה עשרה שלי. עשו לי מסיבה, כמה ימים לפני הגיוס. משהו קטן. משפחה וכמה חברים. האמת? חשבתי שזה מיותר. מה הביג דיל? עולים על מדים, עושים צבא, פושטים מדים ויאללה, הלאה. אבל אימא שלי? היא התרגשה. תמיד דאגה לי יותר מדי. לפעמים התביישתי בה. הייתי אומר, אימא, אני כבר לא ילד. והיא? בשבילי אתה תמיד תישאר ילד. הילד שלי. אליהו נתמך במסעד הכורסה כדי להתרומם. הוויסקי נמצא בשידת הזכוכית שבקצה החדר. כמה צעדים לכיוון השידה, ואז אני מסתובב ורץ במהירות למעלה, או החוצה, משהו. העיקר לברוח מהמנוולים האלה. ובאותו רגע הוא שומע קול שיקשוק מוכר. דריכת נשק. אליהו נמעך שוב אל הכורסה. פרפרים בבטן. שיעול עצבני. אם מופיע רובה במערכה הראשונה של ההצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה. צ'כוב אמר את זה. אוהב אותו . כבר שנים יש לנו מנוי לתיאטרון. תענוג. ...ונכון, צ'כוב אמר, אבל צ'כוב יכול גם לטעות. ומבחינתי ההצגה הזאת תסתיים הרבה לפני סוף המערכה הראשונה. אני גמרתי לשחק את המשחק שלהם. זהו. נגמר. עכשיו אני קם ורץ . אתה, אומר החייל, לא זז מפה. לא זז. ותגיד כבר איפה הסינגל. בתוך השידה. שם ממול, בפינה. הבקבוק הכי שמאלי. שידת הזכוכית. גם כוסות יש שם, קח מה שבא לך, אבל תפתח בעדינות....בבקשה....זו שידה ונציאנית...אשתי... החייל עוצר. מה אתם אומרים, אשתי. אשתי. אשתי. פחחח הגנרל מפחד מאשתו. הגנרל, ששלח בחורים למות במלחמה, שלא פחד לשקר, לטייח, שידע מראש שבחורים לא יחזרו, ואחר כך הספיד את יפי הבלורית והתואר...ובאיזו רגישות. חמדת העלומים, זיו הגבורה. חרא. הכל בשביל הכיסוי תחת, ומה מתברר עכשיו? שמדובר בתחת מאד עדין. תחת תרבותי, תחת שאוהב תיאטרון , תחת שמחרבן רק ארוחות שפים.. אז אני אגיד לך משהו גנרל !!! השידה שלך מעניינת את התחת שלי. ואם אתה מפחד שהזכוכית האהובה שלך תישרט, אז דווקא בא לי לשרוט אותה.....וחזק, לתקוע בה את הציפורניים, ו.. חריק חראק חריק חראק ...ואז תראה את הדם שלי נוזל ומטנף את השידה ואת הבקבוק סינגל שלך...מטנף בשקט, כמעט בלי קול, פסססס, כמו הדם שנזל אז בשקט אל החולות. אליהו נדחק אל קצה הכורסה. נצמד אליה. ידו אוחזת בחוזקה את המסעד. תודעה חדשה ישנה מחלחלת בו. אז לא שוד מזוין. החייל מדבר על דם, שנזל אל החולות. עשרות שנים עברו, והם עדיין תקועים שם. במלחמת יום הכיפורים. ותוכנית יש להם. כמו למראיין ההוא בטלוויזיה. לא מרפה. חושד. לא מאמין. וכבר אמרתי וסיפרתי והסברתי וכתבתי...וכלום. ולמה זה בכלל העסק שלהם? בחורים צעירים. עוד לא נולדו אז. את זה אני חייב לברר. להבין. אותם יהיה קל לשכנע. צריך רק לשמור על אווירה טובה. חיובית. אני רואה שמצאת את הבקבוק, חייל, אז קח גם כמה כוסות. אולי גם החבר'ה ירצו. ממליץ לכם חבר'ה. אין דברים כאלה. מחליק בגרון בעונג. גלו גלוגלו..והטעם.. החייל מביא אל השולחן בקבוק ושלוש כוסיות. אליהו נאנח ללא קול. כוסיות של יין הוא הביא. ועוד של יין לבן. לא מבין כלום. היה יכול לשתות וויסקי גם בכוס חד פעמית. לראות ולא להאמין. אחת מהחוויות הקשות, שעברתי בחיים. ומה אני עוד אמור לסבול מהשלישייה הזאת? אז מה דעתכם, נרים כוס לחיים? אבל כמובן לא לפני שתציגו את עצמכם. לא יודע אפילו את השמות שלכם. וואללק אלי, אתה צודק. איך לא חשבתי על זה.הגיע הזמן להעמיק את ההיכרות. אז ככה. הגבוה זה גבי, אני איתן והרזה הקטנצ'יק חנוך. אבל כולם קוראים לו חנוכי.

.......................................................................................... .........................................................................................

את החלום הזה חלמתי בשבועות הראשונים. לילה אחר לילה. אותו חלום. עשרות שנים עברו, וגם היום אני יודעת לחלום אותו. בהקיץ. ולפרטי פרטיו. הנה אני שם, במדבר. חול גבשושי נפרש מאופק עד אופק. ואין שביל ללכת בו. שעת אחר צהרים מוקדמת, וחם לי. לאן אני רצה? אישה צעירה, ובזרועותיה נער מת. ראשו מוטל לאחור, רגליו מיטלטלות. איני מוצאת את הדרך. אני רצה במקום ולשום מקום, מצמידה אותו אל גופי, כמו אם את תינוקה. והתינוק שלי הוא חנוכי, אחי הקטן שנפל במלחמה. ............................................................................................. .............................................................................................

נרים כוס לחיים? אליהו מנסה לדבר בחביבות. לחיים? צוחק אחד החיילים. לא בטוח שזו הברכה המתאימה לאירוע כזה. אולי נאחל לעצמנו בהצלחה? חבריו מסכימים איתו. כן. בהצלחה במשימה. בתוכנית. מה לעזאזל הקטע הזה שלהם עם תוכנית? אולי זה הזמן לשאול אותם? לא. עוד לא. יישתו קצת קודם. זה עשוי לעזור. ייכנס יין ייצא סוד. ואני חייב לקחת את הזמן. לדייק. לשחק אותה רגוע. אליהו מעיף מבט חטוף בשעונו. ושוב. ושוב. ושוב.... טירוף. משהו מטורף קורה פה. מרגיש לי שהם נמצאים כאן כבר שעות, ולפי השעון? אפילו דקה לא עברה. שוב פרפרים בבטן של אליהו. סרט רע. ראיתי סרטים כאלה. היה את ההוא על החוצנים, שנחתו מהחלל ועצרו את הזמן. סרט מעולה. בסוף הקומנדו חיסל את כולם והזמן חזר. והיה גם את הסרט אימה, עם הנשמות של המתים, רוחות רפאים, שחזרו לכדור הארץ מהעולם הבא, ולכל מקום שהם באו הביאו איתם בדיוק את הזמן שבו הם מתו. איזה סרט. אין דברים כאלה... איתן מוזג את הוויסקי אל כוסות היין. בנדיבות. כמעט עד שפת הכוס. פרימיטיביים. ככה לא מוזגים וויסקי, שותק אליהו. אחר כך נמזג המשקה גם אל כוסו המרוקנת של אליהו. אז מה, חברה? נשתה לחיים?, סליחה, בהצלחה? אבל, אולי אפשר לשאול קודם באיזו הצלחה מדובר? ועם כל הכבוד, מה התוכנית? אם לא מדובר בתוכנית סודית כמובן. חייב לדבר בנימוס, שלא ירגישו שהטירוף הזה כבר גומר אותי. שהייתי חונק אותם ונגמר סיפור. ואיפה הימים שלא הייתי זז בלי האקדח? שנים היה צמוד אלי. ושונאים לא חסרו לי. יהודים תמיד ימצאו מישהו לשנוא. כולם מנהלי חשבונות מחורבנים. ואז הייתה הפריצת דיסק, והגב כואב, ואשתי חופרת שהאקדח כבד והשונאים שלי כבר ממילא בקבר או בדיור מוגן, ומה הסבירות שמשהו יקרה? סבירות נמוכה... למה החיילים שותקים? יודעים מה עובר לי בראש....אבל מה כבר חשבתי? סבירות נמוכה.. ופתאום תוקעים בי מבט מטורף... יספרו לי על התוכנית או לא? ועכשיו פתאום צוחקים. צחוק מתגלגל. מה מצחיק את היצורים האלה? מה גרם להם להיחנק מצחוק? שייחנקו. אמן. שאנחנו לא נספר לך על התוכנית, אלי? אין מצב. הרי מדובר בתוכנית שהכנו במיוחד בשבילך. תפורה עליך לפי מידה. אתה חלק ממנה. ולקח זמן לתכנן. מתי נבצע. איך נבצע. מי זה החייל שמדבר? גבי, נדמה לי. חייב לזכור את השמות. הגבוה זה גבי, הנמוך חנוכי והשלישי איתן. אליהו מרים כוסית. נשתה להצלחת התוכנית? גבי, איתן, חנוכי, בואו נרים כוסית יחד. החיילים מרימים את הכוסיות ביד אחת, כשהשנייה מהדקת את האחיזה בנשק. עוד לא שתינו לגימה אחת והשתן מתחיל לעלות לו לראש, לאלי. חושב שינהל אותנו גם היום. שתו חבר'ה, שבו חבר'ה, חבר'ה שלו כאילו..איכס. רגע חכו רגע חברים. בואו נרגע לפני שמרימים את הכוסית להצלחה ומדברים על התוכנית. חשבתי אולי קודם נשמע קצת מוסיקה. הולך טוב עם הוויסקי. יש לי מערכת הכי משוכללת, אוסף מדהים. הכל. מה שתרצו. הכל בשביל להרגיע אותך, אלי. אומר איתן. מבינים אותך. פתאום נופלים עליך עם תוכנית...אבל מהכורסה אתה לא זז. חנוכי, מה בא לך לשמוע ? כוורת כמובן. זוכרים? היינו יחד בבכורה. יוני 1973 . סיפורי פוגי. איך אפשר לשכוח. מופע פצצה...בכל אופן, ככה חשבנו ארבעה חודשים לפני הפצצות ...איזה שיר נבחר? פה קבור הכלב...אומר גבי. יותר מתאים מזה? ועזוב אותך אלי מהמערכת. אנחנו נשיר לך. ונלווה את עצמנו עם דפיקות של הקת על השטיח. הכי מרגיע. שנשיר? שלושתם מתרווחים על הספה בחיוך. איזה אידיוט. מוסיקה הוא רוצה. עדיין לא הבין כלום. אחת שתיים ו...החיילים מישירים מבט באליהו ומתחילים לשיר. בקול רם, והם מטעימים כל מילה

פה קבור הכלב,

פה קבור הכלב,

זהו עצם העניין,

לא, זה העצם של הכלב,

אבל הכלב מת מזמן,

טוב, זה עצם העניין.

נו, זמרים גדולים הם לא. צורחים. מזייפים. והקתות שורטות את השטיח האפגאני שלי... נרגעת אלי? אפשר להרים כוסית? אני? רגוע לגמרי. גם קודם הייתי ועכשיו, אחרי ששרתם לכבודי...מה שמוסיקה טובה עושה לנפש... אז נרים כוסית. אני צריך לשירותים. תשתין במכנסיים. זה לא פיפי... אז תתאפק. או תחרבן. מה שיעשה לך טוב. עכשיו מרימים כוסית. הם מרימים את הכוסיות. אליהו בכורסה. שלושתם על הספה מולו. ולוגמים. בהצלחה. ושוב. בהצלחה נו, איך הוויסקי? אמרתי לכם. זהב טהור. טעים בטירוף. אומר גבי. מתחיל להיות נחמד פה ו..רבותי הגיע הזמן להתחיל את התוכנית. הוא שולף נייר מגולגל מכיס הדגמ"ח המרופט שלו. פותח אותו בחגיגיות. הנייר ארוך. על צידו האחד כתב יד צפוף. חנוכי צוחק. הנה מוטלות שורותינו. ואיתן מתקתק בקול רשמי: "בית המשפט" !!! הכתף שק...היכונו להקראת כתב האישום כתב אישום?זה לא אמיתי... אופס. סליחה אלי. אומר איתן. אתה צודק. דילגנו על תחילת הפרוטוקול. השפעה של הוויסקי כנראה...אם כן, הריני מכריז בזאת, על ישיבה מיוחדת של בית דין שדה. הנאשמים הם החבורה, כולל אליהו, שיזמה או שיתפה פעולה עם מה שידוע בשם "המחדל" או "הקונספציה" או "הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים". הכרעת הדין של בית המשפט הזה תחול בדיעבד גם על כל הגנרלים ועוזריהם והפוליטיקאים ועוזריהם, שבגדו בעמם ובמדינתם, ושלחו חיילים למלחמות שלא בתום לב, בגלל שיקולי אגו ורווחים פוליטיים ואחרים. הנאשם יהיה רשאי לסנגר על עצמו ושכמותו, אבל לא להשפיע על הכרעת הדין, שנקבעה מראש. נקבעה מראש? אליהו מעז להרים קול. על דבר כזה עוד לא שמעתי. גם אנחנו לא. משיב חנוכי. הברקה שלנו ....................................................................................... .......................................................................................

חושך בצהרי היום. זה מה שאני זוכרת. ושקט. בניין גדול, מסדרונות ארוכים. מפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע. מאז פרצה המלחמה עבר כשבוע, ועדיין לא קיבלנו אות חיים מחנוכי. מפה לאוזן כבר רווחו שמועות על קרבות קשים. בלגן. ייאוש. מידע הגיע מהפצועים שחזרו. מקומות. שמות. ולא פעם דיווחים סותרים. אילן נהרג. לא, זה אילן אחר. ההוא בסדר. וגם אליי הגיעה השמועה. אחד מהחיילים מהקיבוץ בצפון הנגב, שם גרתי באותן שנים, נפצע ביומה הראשון של המלחמה. ואולי לא? אולי חנוכי אחר? והוא, בעדינות, הרוג וודאי. מכיר אותו, שירתנו באותו גדוד, שמעתי מהלוחמים שהיו שם...לידו. ואני מקשיבה ובלבי יודעת שכן, שחנוכי שלנו, ילד טוב שתמיד דאג לאימא ואבא, שאהב אותנו כל כך, היה מוצא דרך להעביר מסר. כל דרך. אבל ממש באותו רגע שבו חש לבי את אימת האסון, גמלה בי גם ההחלטה לא להקשיב לו. ללב. לא לקבור את אחי הקטן מהר כל כך. לא כל עוד לא הגיע המבשר. ההוא, הרשמי, מקצין העיר, עם הרופא וזריקות ההרגעה. נסעתי לבאר שבע. אולי שם אמצא מישהו שיודע. השער הפתוח של הבסיס מבשר על הבאות. שומר ישראל נם וישן. דלתות המשרדים חושפות אל המסדרונות חדרים ריקים ועל הרצפה מפוזרים ניירות שאין להם דורש . היי. סליחה.. יש פה מישהו? ושוב..היי ..וקול עונה סופסוף. במשרד יושב חייל. אולי קצין...לא זוכרת...את מי את מחפשת? אה, רציתי לדעת, לשאול כלומר, על חטיבה 14 גדוד 52 פלוגה ב'....בשישה באוקטובר, ביום הראשון, הם היו בקו, זאת אומרת בתעוזים....החייל משפיל עיניים, מחטט במסמכים, מסתתר ממני ? אתה יודע משהו? אה אה לא בדיוק...מי יש לך שם? אח שלי. החייל שותק. תראי, אולי אני לא אמור להגיד לך, אבל לא טוב. לא טוב ......................................................................................... .........................................................................................

אליהו מבליע נחרת בוז. פציפיסטים. זה מה שהם. איך לא הבנתי מיד? הכי גרוע. שמאלנים קיצוניים. לא, פוסט ציונים. ובעצם יותר גרוע, אנטי ציוניים. זה מה שהולך היום. ואני עוד מתאפק במקום לחרבן עליהם. שלום עכשיו, שלום מיד, שלום אתמול. חולי נפש. כאילו לא כולנו רוצים שלום. כאילו המצאנו את הערבים, ואין אויבים ואין מי שרוצה לשחוט ולמחוק אותנו. כאילו הכל תלוי בנו, וברגע שרק נרצה שלום יבואו הערבים ויחבקו אותנו, כי הם בני אדם בדיוק כמונו, ולמה הם רוצים לחסל אותנו? כי הם מיואשים ואין להם תקווה, ומי אשם בזה שאין להם פרנסה וחיים נורמאליים ותקווה? אנחנו כמובן. סתומים !!! לא מבינים שהערבים הם אנטישמים מחורבנים, והשמאלנים הקיצוניים, כמו השלושה האלה, שמאמינים להם ובטח גם עוזרים להם, עוד יותר גרועים מהם. שונאי עצמם. גלותיים. רוקדים מה יפית לפני הפריץ. רוצים למצוא חן בעיני העולם הנאור, שקיים רק בראש הדפוק שלהם. פציפיסטים דפוקים. לוחמי זכויות אדם אלק. עושה טוב לאגו לזייף עדינות נפש? אז מזייפים. הו למה יש ילדים רעבים באפריקה? הו למה יש אנשים שלא מבינים שכולנו שווים? הו למה יש מלחמות בעולם?... למה? ככה!!! כי זה טבע האדם. קנאה, שנאה, נקמה, תחרות, תאוות כוח...שררה... איתן מרים קול. בית המשפט !!! אפשר להמשיך? בבקשה לא. אומר אליהו. כמעט מגמגם. כלומר, עדיין לא. כלומר, אני לא אומר לכם מה לעשות. חס וחלילה. אבל מותר לשאול למה דווקא אני? רק לשאול... קיסינג'ר, למשל, מותר לשאול, עונה חנוכי, התשובה פשוטה, וכמו כל דבר בצה"ל היא מתחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון: כי אתה, באופן אקטיבי ממש, עשית הכל כדי להסתיר ולחסום מידע מודיעיני חיוני שהגיע אליך על המלחמה שעומדת לפרוץ. החלק השני: כי אתה, באופן אקטיבי ממש, ביהירות בהתנשאות, שיקרת וסתמת פיות כדי להגן על התיאוריה הנכלולית שמדובר רק בתרגיל של האויב ויש רק "סבירות נמוכה" למלחמה, וכל זאת בשעה שאתה משקר ביודעין ויודע שיש סבירות גבוהה, גבוהה מאד, וודאות אפילו, שיישפך דם!!! הדם של החיילים שלך. שלנו. והחלק השלישי: אתה נבחרת כי אנחנו החלטנו לבחור בך. יותר פשוט מזה? בשפה משפטית ,כאילו, אומר גבי, אפשר לומר שזו תביעה ייצוגית ואתה נבחרת לייצג את כל החארות. איתן וחנוכי מוחאים כפיים. ניסוח מושלם גבי. מישהו הפליץ פה? סליחה. אומר אלי. קשה לי. החיילים מסתודדים. שיחרבן כבר. ניקח אותו לשירותים. מסריח. ככה לא נוכל ליהנות מהתוכנית... שלושתנו נוביל אותו. אחד ייכנס ושניים בחוץ. במסדר כבוד פחחחחחחחחח..... שנזוז? הם קמים, ניגשים אל הכורסה, הנשק ביד אחת ובשנייה מושכים את אליהו מהכורסה.. רק עכשיו, כשהוא קם ועיניו בגובה הכתפיים שלהם הוא מבחין בדרגות הקצונה. שלושה סרנים. הרגליים של אליהו רועדות. הולך לאט. נגרר. אבל הראש קודח. הזדמנות לברוח. לקרוא למישהו. אולי לצרוח הצילו עד כלות הכוחות או עד שאשתי תתעורר.... ואיפה היא? .. . במזגן מתחת לפוך. קפלים של שומן רופס זולגים ממנה אל הסדין...אלי, מיום ראשון אני מתחילה דיאטה..מבטיחה...ופילאטיס.. ומה בוער לה לקום? אליהו מציץ אל שעונו. רגליו כושלות. השעון לא זז...מורה על אותה שעה...אולי עומד? לא. לא רולקס. ולא מתאים לי להשלות את עצמי בדיוק בזמן שאני חייב להיות הכי מדויק והכי רציונאלי....ושום דבר פה לא רציונאלי... הנה שירותי האורחים. אומר אליהו. שמחים לארח אותך אלי. חנוכי ייכנס איתך. הכי רזה. יסבול קצת בגללך. ריח של חרא זה לא תענוג גדול, אבל לא נורא בהשוואה לריח מתקתק ודוחה של גופות שרופות, או נרקבות, שנדבק אליך ואתה זוכר אותו לנצח. אליהו נדחק פנימה עם חנוכי, שטורק את הדלת. ומחכים...ומחכים....קצת מתוחים...הרבה פשלות קורות בסיטואציות משתנות...הנשק טעון ונצור...והדלת נפתחת. גבי ואיתן ממהרים לאחוז בידיו של אליהו ולגרור אותו וחנוכי דוחף אותו מאחור...איי...כואב לאליהו. סליחה, אומר חנוכי, סליחה מכל הלב. אני מבין.. זה הגב ..הפריצת דיסק...עצוב...ועכשיו עוף בחזרה לכורסה. אליהו נמרח על הכורסה....והם שוב על הספה מולו. שנסיים? שואל אליהו לאן כבודו ממהר? אה, סליחה, חשבתי שכבר אמרתם הכל למה ככה? כי הקראתם כבר את כתב האישום ואמרתם שהכרעת הדין נקבעה מראש... מה עוד נשאר? אל תעמיד פנים, אלי...אומר גבי...מה עוד נשאר? נשאר העיקר...אתה הרי בן אדם אינטליגנטי, יודע קרוא וכתוב, מנוי על עיתונים...בטח יודע משהו על הליכים משפטיים...לא חסר לך פה משהו? בטח חסר לי. שותק אליהו. חסר לי שהם יתחפפו מפה בדיוק כמו שבאו. הופ...והם לא פה....ואני כבר מבין שזה לא יקרה, אבל אני מבין גם שמשהו כן יקרה ...ולא משהו טוב...משהו רע, רע מאד כנראה... ואני, עם כל השכל והניסיון שלי יושב פה כמו אידיוט ומחכה....אדם דתי היה מתפלל...מאמין שהעזרה תבוא מהשמיים...אבל אני מפוכח...הגיוני..מהשמיים נופלות רק פצצות, טילים, או שלושה חיילים כמו אלה....שמחפשים קורבנות להתעלל בהם...והם מאמינים לי שאני באמת לא יודע מה חסר בפארסה המטורפת שהם קוראים לה הליך משפטי. אני לא יודע?...הצחיקו אותי. גזר הדין. זה מה שחסר.... העונש, שבטח גם עליו הם החליטו מראש...ומה זה? לחץ בחזה...אולי דום לב....ואם אני עכשיו הולך למות המנוולים האלה יזמינו אמבולנס? ברור שלא...הם ייעלמו. ולא לפני שיבעטו לי בתחת, כי התוכנית לא הצליחה להם...ומה יכתוב הרופא: הנ"ל מת מוות טבעי...אוי אלוהים...אלוהים...אלוהים... ופתאום, במפתיע, כאילו משום מקום מתנגן בלבו של אליהו שיר, והוא עוצם עיניים..."כל העולם כולו גשר צר מאד... והחיילים מצטרפים אליו בקול " והעיקר והעיקר לא לפחד כלל, והעיקר לא לפחד כלל....."

.................................................................................. ...................................................................................

הגעתי הביתה, לתל אביב, כמה שעות לאחר צאתו של המבשר. באוטובוס שעשה את דרכו מהקיבוץ. חברים הציעו לי טרמפ וסירבתי. לא שיתפתי פעולה עם הרצון להקל עלי. עוד קודם לכן, בזמן שכולם כבר ידעו ולא דיברו, הם ניסו לחבק. בדרכים שונות. ומה כבר יכלו לעשות? בחדר האוכל הציעו לי מנה נוספת. תאכלי. זה נורא טעים.... וזה יחזיר לי את אח שלי? הכבד קצוץ? ... וודאי הופתעו, נעלבו, אבל לא רציתי מהם דבר. רק שיעזבו אותי לנפשי. לא בכיתי. לא שיתפתי פעולה עם מה שהיה מצופה ממני. אני לא מרחמת על עצמי ואל תרחמו עלי. את אחי אני מבקשת. ולא יותר. אני לא אככב בתפקיד האחות השכולה. ושיורידו ממני את גלימת המסכנות ואת זר הקוצים...... גם אם זה עושה להם טוב... דלת הבית הייתה פתוחה. אבא ישב בסלון המואר ודיבר עם חברים שהגיעו לנחם. דיבר ברוגע. כולם מקשיבים לו. ברור. אבא בחר בתפקיד אביו הגאה של הקצין הגיבור. כל כך מתאים לו, חשבתי, הרגיש מיד מהו התפקיד היחיד במחזה, שיהיה בכוחו לשמור על נפשו. הם לא הבחינו בי ואני חלפתי על פניהם לכיוון חדר השינה. אל אימא. החדר היה חשוך ואימא במיטה הזוגית, שוכבת בשקט על הגב, הידיים מונחות על השמיכה ברוגע. רכנתי עליה קרוב קרוב וראיתי שהיא ישנה. תרופות ההרגעה עשו את שלהן... יצאתי בשקט אל המטבח, אל סבתא. סבתי אהובתי. נישקתי אותה וידעתי, היא לא תדבר כי מה יש לומר ומה ניתן לעשות חוץ מכוס תה ו...עכשיו את יושבת ואוכלת את החצילים במיץ עגבניות שעשיתי. את אוהבת את זה. ותטבלי את הלחם ברוטב...

................................................................................... ...................................................................................

והעיקר לא לפחד כלל. אומר גבי. שיר נפלא. ואתה יודע, אלי, אנחנו לא פחדנו כלל... סמכנו עליכם. שלושתנו הלכנו לפנימייה הצבאית בגיל ארבע עשרה... ילדים טובים שקיבלו חינוך ציוני טוב. פטריוטי. וכשהתגייסנו נשבענו למסור את הנפש. רק שש שנים חלפו אז ממלחמת ששת הימים, כולם סגדו לגנרלים. מה ידענו על אינטרסים? על מלחמות אגו? על ציניות? על זלזול? אני זוכר, אומר חנוכי, את התרגיל הגדול בסיני, לפני המלחמה. היינו בטוחים שאין עלינו. והנאומים. כל המנטרות היו שם ... ידו הארוכה של צה"ל תביס אותם בכל מקום...ומה גילינו במלחמה? שידו הארוכה של צה"ל רצוצה. חלשה. מעוותת. הציוד בימ"חים חסר..דפוק....מוזנח... הכל חפיף, פרטאצ'... ואז המצרים מחסלים אותנו.. פיף פאף ... טיל כתף לכל לוחם...והמודיעין שלנו לא ידע . הוא לא ידע .. .ודי מהר הבנו שמשהו פה מסריח... ואחר כך צצה השמועה על הקומבינה. ישראל תקריב קצת חיילים.. מאה, מאתיים, שלוש מאות.....לא נורא. ניתן להם קצת דם בשביל הכבוד הערבי שנפגע בששת הימים והעניין סגור.איזה רעיון אלגנטי !!! ואתה יודע אלי, מי שהדביק למושג קונספירציה משמעות שלילית, הוא גאון... גאון. אתה אומר קונספירציה... ומיד, עזבו אותו, הוא הזוי....עוד אחד שמאמין בקונספירציות...ואתה יודע מה, גבי, והעיקר לא לפחד כלל שיר יפה..אבל לפעמים חשוב לפחד קצת... לפחד ולא להירדם בשמירה.. בית המשפט !!! איתן מתקתק שוב בקול. ממשיכים!!! להבנתי, אומר גבי, הגיע שלב הטיעונים לעונש. כן אלי, יש לך מה לומר? מה יעזור לי אם אגיד משהו? הרי אמרתם שהעונש נקבע מראש.. זה נכון..אומר חנוכי .. אבל לא אמרנו שלא ניתן לך לדבר...זה כבר מוגזם....לסתום לבן אדם את הפה? זה לא החינוך שקיבלנו... אליהו מתלבט. שאומר להם מה דעתי עליהם? ובעצם למה לא? הקרב כבר אבוד. הוכרע מראש. מה יש לי להפסיד? אפילו הלחץ בחזה כבר לא מפחיד אותי....ואני מרגיש שאסור לי לשתוק..חייב להגיד משהו.. לפחות בשביל הכבוד... אתם שואלים מה לי יש להגיד לכם? ...קולו של אליהו צלול ....אפילו חזק. אז הנה אני אומר. אתם טועים, ולא סתם, אלא טעות עקרונית. מהותית... תבינו, מלחמות תמיד היו ותמיד יהיו. ובטח אצלנו, עם הערבים שלא רוצים אותנו כאן. שיאמינו לנצח נצחים שישראל היא פלסטין שאותה גזלנו מהם. שאנחנו, היהודים, מטנפים את המרחב הערבי. ואתם אומרים שפעם הייתם פטריוטים? יופי. ומה אתם חושבים עכשיו? שאפשר בלי מלחמות? שיש עם מי לדבר? זה מה שקרה לכם במשך השנים שעברו מאז?.. התהפכתם? בהחלט התהפכנו אלי, ..חנוכי מגחך....התהפכנו בקבר בכל פעם שנחשפו עוד סודות על המלחמה...על התככים...על השקרים...ועזוב אותך מפוליטיקה, אלי, ...לא קשור לשמאל או לימין, ...אנחנו התהפכנו כי גילינו שהאחים של יוסף מכרו אותו שוב לישמעאלים... אני לא מבין...לוחש אליהו...מה פירוש התהפכתם בקברותיכם? אתה יודע למה אתה לא מבין, אלי ? שואל איתן, כי עם כל הפוזה התרבותית שלך אין לך אפילו נימוס בסיסי... למשל, עוד לא שאלת אותנו מאיפה אנחנו...עיר, כתובת, משהו... באים אורחים, משוחחים, שותים יחד, ואתה כאילו כלום...רק מחכה שנעוף לך מהעיניים. ואל תדאג. אנחנו נעוף....ואולי גם אתה תעוף איתנו... אוהבים לצחוק, אה? לא קלטו שהייתי עף מפה בשמחה... אשתי... לא הבנת אותי אלי. התכוונתי לעוף ממש. בוא נאמר, על כנפי הרוח...ובלי אשתך..או כמו שאומרים, אין רע בלי טוב... ועם כל הכבוד לאשתך, בוא נוציא אותה מהתמונה. ועכשיו. כאילו היא לא קימת... מבחינתי, רוכן אליהם אליהו כממתיק סוד, היא לא קיימת כבר שנים...אני רק ממלא את ההוראות שלה...אליהו לך לפה ..אליהו לך לשם..ואני מציית בשקט, כדי שתניח לי...אבל הלב? הוא כבר מזמן במקום אחר... חידוש גדול אלי, אומר חנוכי...הרי גם לפני המלחמה ובמהלכה ואחריה, הלב שלך היה במקום אחר... אליהו שותק....מיהם בכלל שאענה להם...והוא מעביר נושא...באמת לא הייתי מנומס, כשלא התעניינתי..אז מאיפה אתם? הכתובת הרשמית, אומר חנוכי, כלומר הכתובת בעולם הזה, היא בית הקברות הצבאי בקריית שאול. מכיר? בטח מכיר. היית בא פעם לאזכרות. שם עליך את הפרצוף העצוב...הנוגה...וכולכם אותו דבר...רגישים כל כך...פיוטיים כל כך.. "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".. אלי מתקומם בלי קול. .... איזה חארות שהם...באמת הייתי עצוב. הוא אומר בשקט. לא העמדתי פנים...אז מה אתם? אני לא מבין. מתים? חללים? שאלה טובה, עונה גבי, והתשובה היא כן...כלומר, גם וגם. חללים מתים. שנרים עוד כוסית? הסינגל הזה ממש מחייה עצמות... איתן קם ממקומו ומוזג את הוויסקי לארבע הכוסות..בהצלחה לכולנו... ואולי נשיר עוד משהו לכבוד אלי? את השיר שלנו...עוד מעט גזר דין...ומוזיקה הוא אוהב.. עושה לו טוב.. החיילים המתים שרים לי....אליהו קופא במקומו.... גבי איתן וחנוכי מתחילים לשיר "אנחנו החיילים המתים של חורף שנת שבעים ושלוש קברתם אותנו, בתום הקרבות...טרללללה." איזה שיר, אלי, קורע אה? פחחח שלושת החיילים נחנקים מצחוק. אליהו לא עונה. לא מקשיב. לא מבין. הראש מעורפל. על דבר כזה עוד לא שמעתי...רק בסרט ההוא...אבל פה זה לא סרט....פה זה החיים עצמם..או המתים עצמם...והם שונאים אותי...ומה הם רוצים? נקמה...ואיך אומרים? נקמה כדאי להגיש כשהיא קרה...ואתה אכלת אותה אליהו. החבר'ה האלה חיכו עשרות שנים עד שהכעס והשנאה יתקררו... עד שהם יוכלו להגיש את המנה של הנקמה בקור רוח... בשיקול דעת...בכיף....ואתה הנבחר אליהו...אתה זה שהולך לאכול אותה. בית המשפט!!! מתקתק איתן בנימה חגיגית.. הגיע הזמן לגזר הדין...גבי, תן לי אותו בבקשה. גבי תוחב יד לכיס השני של הדגמ"ח. ומוציא, שוב, נייר מגולגל.... הוא פורש את הנייר על השולחן ....רגע מרגש...שלושתם קמים ואיתן פוקד: הכתף שק!!! דגל שק!!! הכתף שק!!! ועכשיו כולם לשבת. הם יושבים מול אליהו, מחזקים את אחיזתם בנשק...הנה זה מתחיל.. חנוכי, אומר איתן, אתה מתבקש לקרוא. רגע, אני צריך שירותים...לוחש אליהו מושכים זמן , אלי?...רק עכשיו היית...חנוכי, הוא עשה? עשה... אם כך, אומר איתן, לפי התקנון מותר לנאשם לעשות רק פעם אחת, ואת הפעם הזאת כבר ניצלת... איזה תקנון ? שואל אליהו....ממתי יש לכם תקנון?.... מהרגע, אלי, ונראה לי שאתה מתחיל להתחצף...אמרתי תקנון? אז יש תקנון...חנוכי, אתה רשאי להתחיל. חנוכי קורא: בית המשפט הנכבד. הואיל והנאשם אליהו נמצא אשם בכל הסעיפים, גוזר עליו בית המשפט את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק.... עם כל הכבוד...אומר אליהו...על איזה סעיפים אתם מדברים?... אנחנו מדברים, גנרל אליהו, על מקרים רבים של שקרים...מקרים שבהם אתה עצמך העלמת מידע חיוני בכוונה תחילה....כוונה שגרמה למוות...אתה, אלי, נאשם ברצח.... אני???.... אלי, אומר איתן...אולי תסתום? כבר הסברנו לך שאתה הנבחר...ועכשיו אתה מפריע למהלך התקין של הקראת גזר הדין....ואם שכחתי, חשוב לי להבהיר לך שמדובר בגזר דין שלא ניתן לערער עליו.... אליהו זועם ...בא לי לחנוק אותם. ... הבני זונות תפרו לי תיק ועכשיו מביימים משפט...חבר'ה, אני יכול לשאול רק איך זה שאי אפשר לערער?...שאין ערכאה נוספת?.... יש ערכאה נוספת, אלי, עונה איתן... אליהו מתרווח לרגע..... ... אלוהים. אומר איתן ... אדוני אלוהי צבאות... אליהו מעז לגחך: ואתם נציגיו עליי אדמות? לא עליי אדמות...עונה איתן... כבר היית אמור להבין שנמשיך? שואל גבי... חנוכי פורש שוב את הנייר וממשיך לקרוא.... בית המשפט הנכבד. הנאשם אליהו נבחר, כאמור, לייצג חבורה שדם חיילינו בראשה... בית המשפט סבור, שחומרת העונש, שיוקרא להלן, תרתיע בעתיד את כל מי שמתוקף תפקידו יהיה מעורב בהחלטות על שליחת, או אי שליחת חיילינו לשדה הקרב, שדה הקטל, ויעשה זאת שלא בתום לב, כפי שעשה הנאשם אליהו. אליהו מאזין ושותק...הוא מחוויר... חומרת העונש? .... מה עובר להם בראש? ... עונש מאסר לא בא בחשבון... טכנית בלתי אפשרי... אז מה? יתעללו בי?.... או... חס וחלילה... יש להם נשק.. הם חמושים.... אז צ'כוב... סוגיות כבדות עמדו בפני בית המשפט, ממשיך חנוכי, שעה ששקל מהו העונש שיוטל על הנאשם בסיטואציה תקדימית זו. ובאנו לכאן מהעולם ההוא, או כפי שאתם מכנים אותו, העולם הבא, רק לאחר שהיינו בטוחים באשמתו , בצדקתנו... אליהו מתפרץ. לא עומד בלחץ... משחקים אותה בית משפט...אולי במקום כל זיבולי השכל האלה תגידו כבר מה העונש....אמרתם שאין לי לב....ולכם יש לב? אין לב?....אין גוף!!!... חנוכי מרים קול....אין גוף!!! ...הטנק שלי בער יומיים...היה מלא תחמושת. אי אפשר היה להתקרב אליו. ואחר כך, כשכבר אפשר היה לחלץ ובאו לזהות, מה מצאו? מה מצאו, אלי? שתי שיניים וערימה קטנה של אפר...ובארון שמו קצת אבנים, שירגיש כבד...שאימא ואבא יחשבו שהחיילים נושאים על כתפיהם מישהו...את הבן שלהם... לא בכיתי. לא הרגשתי. לא כאבתי. לא חיבקתי. לא הקשבתי. לא זוכרת איך הגענו לבית הקברות. זוכרת רק שמילאתי שם את התפקיד הנכבד של אחותו הבכורה, השכולה, של חנוכי , ועל כן דאגו לפנות לי מקום בשורה הראשונה. ראשונים אבא ואימא, אני ואחי אחריהם ובראש השיירה אחינו הקטן, או מה שנותר מגופו ומונח בארון העטוף בדגל, לתפארת מדינת ישראל. וזוכרת קריעה של החולצה, יתגדל ויתקדש, אל מלא רחמים, המשמר יכתיף את נשקו ...הכתף שק..טען.. אש ..טען ..אש...טען ..אש...שלושה מטחים ....וזר אחר זר מונחים על תלולית החול המסומנת בשלט זמני.. פ.נ ....וכששאלתי למה תמיד מכינים זרים דווקא מענפי ברוש, הסבירו לי שצריך עכשיו להכין המון זרים לחיילים המתים, והמחטים של ענפי העץ הזה צפופים במיוחד ולכן קל לנעוץ ביניהם את הפרחים. גשם קל של אוקטובר מתחיל לרדת. הטיפות נוקשות על דלת הסלון של אליהו, זולגות על החלונות. וריח של עלים הרטובים חודר אל החדר ומרכך לרגע את האווירה... כמה נעים...אומר גבי...העולם הזה יפה כל כך... ושם?...אצלכם...?שואל אליהו... איך זה? אצלנו? עונה איתן , זה אחרת....שונה לגמרי... וזה נכון שאתם יכולים לראות אותנו? לשמוע? כן, עונה איתן, ולפעמים אנחנו גם שומרים עליכם ועוזרים. אפילו באים אליכם כשצריך... לכל השדים והרוחות...פולט אליהו ומיד מתנצל...סליחה אם פגעתי..פשוט לא מבין בזה... סולחים לך...חנוכי צוחק...אבל שדים אין כאן בסביבה.....רק רוחות...רוחות טובות... טובות?...לא הייתי אומר...מעז אליהו... ולמה ככה...אלי?.. רוחות טובות שקוראות לי רוצח?.. לי? רוחות טובות...עונה גבי...שבאו לעשות צדק... לא צדק.. נקמה!!!.. אומר אלי..... באנו לעשות צדק , איתן יוצא משלוותו, כי דין צדק לא נעשה איתך מעולם, אלי.. במשך כל השנים התענגת על החיים, והחללים שנפלו ? הם היו שקופים בעינייך, יותר שקופים מהשידות הוונציאניות המחורבנות שלך.... ואתה יודע מה, אלי? נכון...באנו גם לנקום..וזה אנושי וטבעי..כמו שאתה בעצמך אמרת קודם על המלחמות....איך אמרת?.. זה טבע האדם. קנאה, שנאה, נקמה, תחרות, תאוות כוח...שררה... אז תעשו כבר...אלי צועק פתאום...למה אתם מחכים? תעשו צדק, נקמה, מה שתגידו. הרי אמרתם שאת גזר הדין קבעתם מראש ...אז למה למשוך את הזמן? להתיש? להתעלל? לשחק משחקים...כן וויסקי לא וויסקי..כן מוזיקה לא מוזיקה...אחלה רוחות טובות..שלא איכפת להן שאצלי לחץ בחזה ויד שמאל כואבת וגם סחרחורת, כל הסימנים של התקף לב...ועוד מעט אני מת... פחחחח גבי לא מתאפק...ואז? מה ואז? ואז מת...מה לא מובן לכם? לנו דווקא מובן מה זה מת...חנוכי צוחק....ובבקשה, אלי, ..אל תהרוס את התוכנית שלנו עם התקף לב לא מתוכנן.... אליהו גונח...בא לי למות אל תדאג...הם עונים יחד.... קצת סבלנות... את גזר הדין ועכשיו...אליהו מתחנן בשקט...הסבלנות נגמרה לי...וגם הכוח...המתח גומר אותי אין יותר גרוע ממתח...מרגיע איתן...חייבים לשמור על רוח טובה...תשמע שיר אבל אני חייל ואל תבכה גנרל אבל אני חייל יפה אה? ...פרפראזה על שיר שכתב חבר שלנו....גם אותו שיגרתם אז לעולם ההוא... דיייי... אליהו משתיק את איתן....אם אתה ממשיך לשיר אני מת.... כך או אחרת, עונה איתן, נעבור לגזר הדין? גבי איתן וחנוכי נעמדים זה לצד זה. גבי: הכתף שק...דגל שק...הכתף שק ..חנוכי, קרא בבקשה חנוכי לוקח את הנייר המעוך מהשולחן... בית המשפט!!! מה כל ההצגה הזאת? ...הם אמרו כבר, שגזר הדין הוכרע מראש, ואני יושב כל הזמן בלי לזוז ומקשיב כמו אידיוט... אליהו קם על רגליו...איש גבוה...הוא פונה אליהם... יפה שקמת אלי, אומר גבי,...אני רואה שאין צורך לקרוא....שכבר הבנת מהו גזר הדין, וחבל לך שהכורסה וינטאג' תתלכלך...

אתה בא איתנו...

טען.. אש...טען... אש...טען ...אש...

כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק...טרללה

(*כל הזכויות שמורות לבתיה מלמד )